אני מרגישה תלושה לחלוטין מכל מה שאי פעם הייתי ומכל מה שאי פעם חוויתי לטוב ולרע.
כל נקודות השפל והייאוש שלי נקברו תחת עפר הזמן, וכל רגע מאושר שרציתי למרוח לנצח נראה פתאום כמו נקודה קטנה ועמומה שזרוקה מאחוריי על ציר מעופש. אני מנסה לחשוב על דברים שמשמחים אותי, או לפחות היו משמחים אותי; חברים, נגינה, אוויר, ים, ואני מרגישה מין צביטה קטנה בלב, כאילו סוחטים אותו מדם בציפורניים קטנות ומשוננות, ומתחשק לי לבכות אבל אני יבשה לגמרי. אני רוצה למחות את עצמי מההווה, למחות את ההווה ממני ולהפוך את תקופת המעבר ההיא, שהיתה התקופה הכי מאושרת שזכורה לי מאז ומעולם, מארעית לנצחית.
ברור לי שהיא זכורה לי כמאושרת כי עכשיו, כשאני ממוקמת בעתיד ביחס אליה, כל הפחדים ואי הודאות שקשורים לעתיד והייתי רוויה בהם נשכחו ממני לחלוטין. אני זוכרת שפחדתי אבל את הפחד עצמו אני זוכרת רק במילים ולא בהרגשה.
אני מרגישה אטומה ועמומה כשאני באה במגע עם כל מה שקשור לתקופה של לפני שהתגייסתי. אני כמעט ולא מצליחה לתקשר עם האנשים שעד לפני חודש וחצי היו החברים הכי טובים שלי. כאילו ש... כל פעם כשאני מתחילה לדבר עם מישהו שאני אוהבת נקטעת לי הלשון, המילים מסירות את עצמן ונזרקות מהראש ונשארת רק שיחה משותקת שלא מעוררת בי שום דבר. השיחה מוגבלת לרובד מונוטוני למדי של חוויות שמסופרות בתחושת פספוס.
והחלק הכי מתסכל בכל העניין הוא שאף אחד לא מרגיש את זה חוץ ממני.
האהבה שלי לסביבה נראתה לי כל כך טבעית ומובנת מאליה שהייתי בטוחה שהיא תעמוד בכל שינוי בשגרה שאפול לתוכו. כן, אני אוכל לראות את החברים פעם בשבועיים, כן, אני אוכל לנגן פעם בשבועיים, זה אפשרי. ואני חוזרת פעם בשבועיים, ורואה את החברים שלי ומנגנת אבל זה לא עושה לי את מה שזה היה עושה לי פעם.
היינו שלושה שבועות בשטח עכשיו. כל לילה היה פטרול בזוגות מסביב למאהל, וכל לילה הייתי מסתובבת עם מישהו אחר במשך 50 דקות עם פנס, אפוד, קסדה, כוננות מלאה ומיליוני כוכבים מעל הראש. חול מאובק היה מעכל לי את הריאות מבפנים ותוך כדי הפטרול כל אחד היה מספר למה הוא הכי מתגעגע בבית. גיא מתגעגע לחברה שלו, רונית מתגעגעת לאוכל, כמעט כולם מתגעגעים ללישון ואני הכי מתגעגעת ללנגן. כל פעם כששאלו אותי זה מה שהייתי עונה, אני מתגעגעת ללנגן. היו פעמים שכמעט בכיתי כשאמרתי את זה. אני מתגעגעת ללנגן. אני רוצה לנגן, אני רוצה לעשות מוזיקה וליצור, אני רוצה לשמוע משהו שהוא לא השקט המכביד הזה או צעקות "הקשב", אני מתגעגעת ללנגן.
ואני מתגעגעת לחברים שלי, ללחוות הכל בלי להרגיש גבולות של זמן או של מרחב, לשכוח הכל חוץ מהרגע כי כבר אין בי"ס ועוד אין צבא, ואז לחזור הביתה ולנגן.
כשאני מגיעה הביתה הדבר הראשון שאני עושה זה לשטוף ידיים וללכת לנגן. אני לא רצה למקלחת, אני לא אוכלת, אני לא נזרקת על המיטה. אני שוטפת ידיים, מתיישבת מול הפסנתר ומרגישה כל כך מוגבלת ומפלצתית כשאני באה במגע עם הקלידים שתוך 20 דקות לכל היותר אני פורשת מהעניין והולכת להתקלח.
לשיר לא ניסיתי אפילו.
אני כל כך תלושה מכל מה שאני אוהבת, אבל תלישה אלימה וצורבת כזאת, שעדיין שורפת בצורה לא אחידה עד כדי שיתוק.
אני לא מצליחה לדבר עם החברים שלי כמו שצריך. כשאנחנו מדברים זה לא מספק אותי, זה לא מה שאני זוכרת שהיה, זה לא מה שאני רוצה שזה יהיה, לנגן אני לא מצליחה, לשמוע מוזיקה לא מרגיע אותי. הניתוק לגמרי הוציא אותי מפרופורציה; רוקן את המאגרים שלי לרמה שכל מה שאהבתי התנפח למימדים שאי אפשר למלא עכשיו. אני כלואה במין רעב מתמיד ובלתי-ניתן-להשבעה לסיפוק שכבר שכחתי איך הוא מרגיש.

--------------------------------------------------------------------------------

לא היה בזה שום ריגוש הפעם. הרגשתי כמו זומבי. אני עדיין מרגישה ככה, מקיימת תהליכי חיים אבל לא חיה.

--------------------------------------------------------------------------------

לא רציתי להעביר את מעט הזמן בבית בתחושת תסכול. רוב הזמן אני גם לא מרגישה תסכול, רק עמימות, כחלק ממצב הטייס-האוטמטי הזה, אבל הגעתי הביתה והוא פשוט הכה בי, אבל שוב לא ברמות הרגשניות של פעם, אלא ברמה של הבנה אינטלקטואלית וצריבה דקה בלב.
סביר להניח שנתתי לעצמי ליפול ככה עכשיו בעיקר בגלל התחושה הפיזית הירודה [אני קצת חולה כרגע] , אבל אני רוצה להאמין שסופי השבוע הבאים יהיו טובים יותר.
זה לא מרגיש לי כמו שנה חדשה.